פסק-דין בתיק ת"א 873-04

1.         עניין לנו בתביעה על- פי חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק")

            לפיצוי כספי בסכום של 100,000 ש"ח.

מבוא ורקע כללי

1.      הצדדים להליך זה אינם זרים זה לזה. התובע - מר משה דויד (להלן:"התובע") שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל מרכז יום לקשיש, הפועל באמצעות עמותה רשומה, המספקת שירותים שונים לאוכלוסיית הקשישים בעיר קרית גת (להלן:"האגודה"). ואילו הנתבע - מר שמעון אלבז (להלן: "הנתבע") שימש בתקופות הרלוונטיות לתובענה כיו"ר האגודה.

2.       בראשית שנת 2002 פנתה האגודה למשרד רו"ח - המבקר את התנהלותה הכספית וביקשה כי תיערך בדיקה באשר לאופן ניהול ורישום של הכספים המתקבלים במרכזי היום שמפעילה האגודה. בעקבות הממצאים שעלו בבדיקה, נמסר לתובע, בעל-פה, כי הוא מפוטר מעבודתו. ביום 04.07.02 פוטר התובע מעבודתו באגודה, על רקע חשד למעילה בכספיה.

3.      לתובע נמסר ביום 21.08.02 כי, מתקיימת נגדו חקירה מטעם גורמים מקצועיים הבודקים את אי הסדרים הכספיים שנתגלו בהתנהלות הכספית של מרכז יום. כן נמסר לתובע כי עד סיומה של החקירה ובירור החשדות נגדו, יעוכב תשלום הפיצויים ופדיון הזכויות המגיעות לתובע במעמדו כעובד באגודה.

ביום 12.09.02 הוגשה נגד התובע וכנגד ושתי פקידות, שעבדו יחד עמו -גב' מישל בן מוחה וגב' ג'ינה מוסקוביץ- (להלן:"הפקידות"), תלונה במשטרה בגין חשד לגניבה בידי עובד וקבלת דבר במרמה.

אין חולק כי לאחר סיום החקירה המשטרתית החליטה משטרת ישראל לסגור התיק. על החלטה זו, הגיש הנתבע ערר לפרקליטות המדינה, באמצעות המחוז, אשר גם הוא נדחה מחוסר אשמה ונקבע, בין היתר, כי " לא ניתן להגיע לממצאים ברמת וודאות המאפשרת הליך פלילי".

4.      לאחר סגירת תיק החקירה ובעקבות פיטוריו של התובע, פנה, זה האחרון, אל בית הדין האזורי לעבודה בתביעה נגד האגודה לקבלת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אי הפרשת מעביד לקרן השתלמות וזכויות נוספות. בכתב הגנתה טענה האגודה כי קיים חשש  שהתובע מעל בכספי האגודה ועל כן נכון היה לשלול ממנו פיצויי פיטורים ולדחות את תביעתו. בנוסף הגישה האגודה תביעה  שכנגד ובה דרשה לחייב התובע בפיצויים עקב נזקים שגרם לאגודה, עקב מעשיו ו/או מחדליו. התובע בהליך הנזכר טען כי, מעולם לא מעל בכספי האגודה ולא שלח ידו בכספים אלו. בית הדין האזורי לעבודה דחה את טענות האגודה ואת תביעתה שכנגד וקבע כי " אין בידינו לקבוע במידת הוודאות הדרושה שהתובע אכן מעל מכספי הנתבעת. דעתנו אף מתחזקת מהחלטת פרקליטות המדינה לסגור את תיק החקירה כנגד התובע מחוסר אשמה."

5.      על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, הגישה האגודה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בערעור נטען כי, נפלו פגמים טכניים בפסק דינו של בית הדין האזורי, שכן האגודה אינה בבחינת "גוף דו מהותי" ולפיכך, לא מוטלת עליה חובה לקיים לעובד, טרם פיטוריו, שימוע. גם בערעור שבה וטענה האגודה כי התובע מעל בכספי האגודה וכי היתה הצדקה לפיטוריו והוא אינו זכאי לתשלום פיצויים.

בית הדין הארצי דחה הערעור וקבע כי, "פסק הדין של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין האזורי לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991". 

6.      ביסוד ההליך שבפני ניצבות שתי כתבות שפורסמו במקומון "זמן הדרום" (להלן: "העיתון") על-ידי הכתב -ישראל מורדי- הראשונה מיום 12.07.2002 תחת הכותרת "מעילה או השמצה" והאחרת - מיום 12.10.2002 וכותרתה "אי סדר".

לצד כך טען התובע כי בטקס "הרמת כוסית" שכינסה האגודה, במעמד פורום עובדי האגודה למען הקשיש, בשתי הזדמנות שונות בערב ראש השנה (במהלך חודש ספטמבר 2002) ובערב חג פסח, התבטאה הנתבעת בפומבי בדברים המייחסים לתובע ולשתי הפקידות, מעילה בכספי האגודה תוך ציון כי פיטוריהם של אלה, נעשו על רקע החשדות האמורים.

יריעת המחלוקת

טיעוני הנתבע

7.      הנתבע טוען כי, הדברים שעל פי הטענה נאמרו על ידו, אינם בגדר "לשון הרע" וכי אלו מבוססים על אדני אמת, מה גם שדברי הנתבע מתייחסים לממצאים עובדתיים בלבד. לטענת הנתבע, התובע אכן הוחשד בהעלמת כספים מכספי האגודה וכי בהתבטאות הנתבע לא היה משום השמצה או פגיעה בשמו הטוב של התובע וזה האחרון אף לא הצליח להוכיח שבטקס "הרמת כוסית" בערב ראש השנה ובערב חג הפסח אכן נשמעו מפי הנתבע דברים הפוגעים ומכפישים את שמו. כן נטען, שהנתבע אינו אחראי, לא לפרסום הכתבות ולא לתוכנן. הכתבות פורסמו על-ידי הכתב ישראל מורדי, התובע, הוא  בעצמו פנה לתקשורת והוא שעומד מאחורי פרסום שתי הכתבות בעיתון. עוד הוסיף הנתבע וטען כי בכתבה השנייה הוא אינו מצוטט בשום צורה ואופן ואילו בכתבה הראשונה, לא נזכרו דברים המשמיצים או פוגעים בשמו הטוב של התובע.

8.      הנתבע מוסיף וטוען כי, יסודות "הפרסום" לפי סעיף 2 לחוק אינם מתקיימים בוודאי לפי אמות מידה אובייקטיבית, וכי אין המדובר בביטוי שהחוק מטיל לגביו חובת גינוי. כמו כן, נטען כי מקריאת שתי הכתבות לא ברור כלל התוכן השלילי המיוחס לתובע, אם בכלל, וכי האופן שבו מבקש התובע לקרוא הכתבות מוציא הדברים מהקשרם הנכון. לטענת הנתבע, התוכן כולל בקורת נוקבת על האגודה ותוכנו, משרת את אינטרס התובע דווקא. הנתבע מוסיף וטוען כי הגיש תלונה נגד העיתון בעקבות פרסום הכתבות.

נטען כי בעדותן של הפקידות - אין משום ביסוס עילת לשון הרע וברובן ,הן בבחינת עדות שמועה. לצד כך, טוען הנתבע כנגד אמינותן של העדויות הללו.

9.      נטען עוד כי ההחלטה לסגור את תיק החקירה המשטרתי הייתה בשל כך שמסמכים, שהיו בשליטתו של התובע, הושמדו.